תוצאת חיפוש

אמתחת המרפק היא מבנה כיסי אשר ממוקם בחלקו האחורי של המרפק. תפקיד האמתחת הוא לאפשר תנועה חלקה של הרקמות הסובבות אותה. מבחינה קלינית, עיקר הפניות לטיפול רפואי בהקשר לאמתחות למיניהן הוא כאשר הן מהוות מקור לכאב בשל דלקת המתרחשת בהן או בסמוך להן. דלקת אמתחת המרפק מסווגת לחדה (אקוטית) המאופיינת כמצב קליני הנובע מחבלה בודדת משמעותית, או לכרונית, אשר נובעת מחבלות חוזרות ונשנות, או מחדירה של חיידק או מחולל אחר אל האמתחת דרך העור. הדלקת הכרונית של האמתחת מאופיינת בהקשר של מחלות דלקתיות רב-מערכתיות כגון שיגדון, מחלות שגרוניות (ראומטיות) ומחלות מערכתיות, כגון סוכרת. הטיפול בדלקת אמתחת המרפק מסווג לשמרני (לא ניתוח) ולניתוח. לאחרונה גוברות העדויות למקומו החשוב והראוי של הטיפול השמרני, ואילו ההפניה לניתוח שמורה למקרים קשיי ריפוי שבהם כשל הטיפול השמרני.

תסמונת הלכידה של העצב הרדיאלי באמה מאופיינת בכאב הממוקד לאזור הלכידה באמה המקורבת ובכאב המוקרן במורד האמה. התסמונת נפוצה יותר בגברים, ולהערכתנו קיים קשר נסיבתי לשימוש מתמשך במקלדת המחשב. תסמונת תעלת העצב הרדיאלי היא תוצאה של לכידת העצב בתעלה, אשר נוצרת מכיסוי המורכב מסרח הסופינטור והשוליים המרוחקים של שריר זה. קיים קשר ברור בין תסמונת תעלת העצב הרדיאלי לבין היארעות של מרפק טניס. העובדה שהרגישות קיימת במיקומים סמוכים, יחד עם היעדר ההיכרות של חלק מהקלינאים עם תסמונת הלכידה של העצב הרדיאלי, מובילים לאבחון שגוי ובעקבות זאת לטיפול שגוי בחלק מהחולים. הבדיקה הגופנית היא האמצעי החשוב ביותר לקביעת האבחנה הנכונה. הטיפול בתסמונת הלכידה הרדיאלית מסווג לשמרני, שבו מושם דגש על פיזיותרפיה ותנועתיות של העצב, ולניתוח, אשר במהלכו מבוצעת דה-קומפרסיה של תעלת העצב הרדיאלי ולמעשה שחרור של הלחץ במיקום האנטומי המדויק.

תסמונת הטנוסינוביטיס המיצירה על שם דה-קרוויין, הנקראת כך על שם הכירורג השוודי פריץ דה-קרוויין, מתאפיינת בכאב ורגישות על גבי המדור האקסטנסורי הראשון של שורש כף היד. מדור זה מכיל שני גידים: Abductor Pollicis longus (APL) וכן Extensor Pollicis Brevis (EPB) אשר עוברים באספקט הרדיאלי של שורש כף היד. דלקת גידית על שם דה-קרוויין משפיעה על גידי ה-APL וה-EPB באזור שבו הם עוברים בתוך המעטפת הסינובית שלהם. עיבוי של המעטפת בעקבות טראומה או תנועה חוזרנית גורמת לכליאת הגידים ומעודדת שינויים במבנה הגיד ומעטפת הגיד. לרוב הגורם לתסמונת אינו ידוע. התסמונת נפוצה בנשים בין הגילים 50-30 שנים, ובעיקר בנשים לאחר לידה. לרוב הטיפול הוא בגישה שמרנית – טיפול פומי נוגד דלקת, ריפוי תעסוקתי והזרקות סטרואידים למעטפת הגיד, או בגישה ניתוחית – שחרור של מעטפת הגידים המעורבים תוך הימנעות מפגיעה במבנים סמוכים.

ליפומה של העצב היא אחת השאתות (tumors) הלא נפוצות, אך יחד עם זאת השכיחות בגף העליון גבוהה ובמיוחד בעצב המדיאני. כאשר השאת גדלה, היא עשויה לגרום לנוירופתיה היקפית המחקה את תסמונת מנהרת שורש כף היד. מכאן עולה חשיבותה הרבה של הבדיקה הגופנית, מאחר שנדרשת מודעות לקיום תסמונת זו על רקע שאת, כדי להיערך בצורה נכונה לניתוח ולהכנת החולה להליך זה. במאמרנו הנוכחי, אנו מביאים פרשת חולה שאובחן בעיקר בהתבסס על הבדיקה הגופנית והופנה לניתוח המתאים ביותר עבורו.

אפיקונדיליטיס מדיאלי, הקרוי גם "מרפק גולף", הוא פתולוגיה המתוארת ככאב באספקט המדיאלי של מיפרק המרפק. ההיארעות המתוארת היא 1% באוכלוסייה הכללית, אך שיעורה של פתולוגיה זו הוא 3.8%-8.2% מהפניות על רקע תעסוקתי. מרפק גולף שכיח בין הגילים 60-40 שנים –  קבוצת גיל שהיא חלק מהותי מכוח העבודה היצרני ומכאן המשמעות הכלכלית של המחלה. יחס הנשים והגברים הסובלים ממרפק גולף הוא שווה, וככל הנראה מיקרוטראומה ושינויים במוצא המשותף של השרירים המכופפים במרפק המדיאלי הם הגורמים לפתולוגיה. טיפול שמרני הוא קו הטיפול הראשון ולאחריו ניתוח בגישה הפתוחה.



לאחרונה נעשה שימוש הולך וגובר בגלי הלם, בהזרקות תוצרי דם כטיפול שמרני חלופי לניתוח,  ואף  מיושמות גישות ניתוחיות חדשניות.

מובאת במאמרנו פרשת חולה עם שלושה נגעים באותו הגיד המכופף בכף היד. דיווחים ספורים פורסמו בספרות על פרשות חולים עם שאתות תאי ענק (giant tumors)  של מעטפת הגיד שהסתמנו כמספר נגעים ולא כנגע יחיד. הסתמנות של מספר נגעים תוארה בספרות כגורם סיכון משמעותי להישנות השאת, ולכן זיהוי של מצב חריג זה חשוב להמשך טיפול ומעקב.

חתכים באמה וביד מהווים פגיעת טראומה שכיחה ביותר, עם שיעור גבוה של פגיעה בגידים מכופפים של האצבעות. על הרופא הראשוני להכיר את ההסתמנות הקלינית כולל הבדיקה הגופנית המכוונת, היות שיש לאבחנה משמעות מכרעת לגבי אופי הניתוח והתזמון שלו. במרוצת השנים חלה התקדמות בטכניקות הטיפול הניתוחי והשיקום, לאור תרומתו המכרעת של פרופ' איזידור קסלר – ממובילי תחום כירורגיית כף היד בישראל. למרות ההתקדמות, במקרים מסוימים עדיין נדרש ניתוח מורכב יותר, לעיתים אף בשני שלבים, במיוחד לאחר הסתמנות מאוחרת של הפגיעה.

אצבע מקבת היא פגיעה שכיחה המערבת את חלקו המרוחק של מנגנון היישור של האצבע. החשוב מבין התסמינים הוא מגבלת יישור של הגליל המרוחק של האצבע. יש לבצע בדיקה מדוקדקת הכוללת צילומי רנטגן של האצבע אם ההסתמנות הקלינית מעלה אפשרות של אבחנה זו. מנגנון החבלה הנפוץ ביותר הוא חבלה לאצבע מיושרת המובילה לכפיפת יתר או ליישור יתר אשר בעקבותיה אובדת היכולת להניע באופן עצמוני את המיפרק הבין גלילי המרוחק. מנגנון המערב חבלה בעוצמה גבוהה אופייני לחבלות בגברים צעירים, בעוד שחבלה לאצבע הישרה בעוצמה נמוכה אופיינית לנשים בגיל המבוגר. הטיפולים האפשריים כוללים טיפול באמצעות סד תוך יישור של הגליל המרוחק של האצבע וניתוח. ברובם המוחלט של החולים, אבחון נכון ומוקדם וטיפול הולם שאינו ניתוח יניבו תוצאות טובות. עם זאת, אבחון מאוחר או טיפול בלתי הולם באצבע מקבת עלולים להוביל למגבלת תפקוד משמעותית.

אורן שריג,  אברהם הס,  מרדכי ויצנבליט, אמיר אורון

המחלקה לכירורגיה של היד, המרכז הרפואי קפלן, רחובות

המחלה על שם דופויטרן מופיעה בכף היד והאצבעות. המחלה גורמת לכוויצה (Contracture) גוברת והולכת של האצבעות, ובעקבות זאת להפרעה בתפקוד היד התקין. הטיפול במחלה כיום מכוון לטפל בתסמיני המחלה ולא בגורם לה. בסקירה זו מפורטים הרקע למחלה, האבחון ודרכי הטיפול במחלה זו. ניתוח הוא לרוב הטיפול המקובל, והוא יכול לכלול כריתה מלאה או חלקית של החיתולית (Fascia) הנגועה או לחלופין חיתוך וניתוק של השרוכים.

לאחרונה, קיימת אפשרות טיפול חדשנית של זריקות של האנזים קולגנזה, שמטרתן לפרק באמצעות אנזימים את השרוכים המכווצים. טיפול זה מצטרף למערך הטיפולים המצויים בידי הרופא המטפל.

המחלקה לכירורגיה של היד, מרכז רפואי קפלן, רחובות

כיסות (ציסטות) גנגליוניות נחשבות לשאת הנפוצה ביותר באזור כף היד ושורש היד, ונפוצות בין העשורים השני והרביעי לחיים. הן שכיחות ביותר באזור שורש כף היד הגבי (הדורסלי). מובאת בזאת סקירה כללית על התסמינים, הפתולוגיה ושיטות האבחון של כיסות אלו, ועל כיסות גנגליוניות במיקומים אנטומיים סגוליים. בנוסף מובאת סקירת ספרות עדכנית על ההשוואה בין ניתוח בגישה פתוחה לעומת גישה ארתרוסקופית. להערכתנו, הגישה הארתרוסקופית תתפוס מקום מרכזי גובר והולך בשנים הקרובות כטיפול בשאתות אלו.

רונן בלכר¹, מרק לובנברג¹, אמיר אורון²

¹המחלקה לאורתופדיה א’, ²המחלקה לכירורגיה של היד, מרכז רפואי קפלן, רחובות

לכידת עצב הגרמיד (Ulnar nerve entrapment) היא אחת מתסמונות הלכידה (Entrapment neuropathies) הנפוצות, שנייה בשכיחותה ללכידה של העצב התיכון (Median nerve neuropathy). אזור המרפק הוא המיקום השכיח ביותר שבו נלכד עצב הגרמיד. ההסתמנות הקלינית קשורה באזור הלכידה, אך כוללת לרוב הפרעות תחושה בשטח החישה של האצבעות הרביעית והחמישית, וכן חולשת השרירים הפנימיים בכף היד. אמצעי האבחון והמעקב המהימן ביותר נותר הבדיקה הגופנית. אפשרויות הטיפול תלויות באזור לכידת העצב. אמצעי טיפול שמרניים כוללים מנוחה, שינוי הרגלי תעסוקה והסתייעות במקבע (Splinting) זמני. בהיעדר שיפור בתלונות או החמרה בתפקוד העצבי, יש לשקול ניתוח. אמצעי הטיפול הניתוחיים נחלקים לאלו הכוללים הפחתת לחץ בלבד (Decompression) ואלו המשלבים, נוסף על הפחתת הלחץ, גם את ניודו של העצב (Decompression and transposition).

אמיר אורון, בתיה יפה

המח' לכירורגיה של היד, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר

השתלה מחדש ושיחזור כלי-הדם הן שיטות מקובלות בקטיעה חדה של הגף העליון. ככלל, כל חברי הצוות הרפואי המטפלים בחולים ראשוניים, ובכלל זה נפגעי טראומה לסוגיה השונים, צריכים להכיר מקרוב את ההוריות, לוחות הזמנים, ודרכי התיאום, הטיפול וההעברה של חולים לאחר קטיעה חדה של חלקי הגף העליון.

למרות העובדה שניתוחי השתלה מחדש נחשבים לניתוח מורכב, שיעורי החיות של החלקים הקטועים יכולים להגיע ל- 90%. את החלק הכרות יש לעטוף בגזה ספוגה בתמיסה פיזיולוגית ולהניחו בשקית ניילון או במיכל מעוקר. את השקית או המכל יש להניח בכלי גדול יותר המכיל קרח, וכך להימנע ממגע ישיר בין החלק הכרות והקרח.

העברת חולה למרכז רפואי אשר לו צוות ייעודי לביצוע ניתוחי השתלה מחדש מיקרוכירורגיים ראוי שתיעשה בתיאום מראש. את החולה והחלק הקטוע יש להעביר מהר ככל האפשר למרכז המטפל. מאמץ משולב של צוותי הרפואה הראשוניים ושל צוות המיקרוכירורגים המנתח יוביל לטיפול מיטבי בחולים אלו וישפר את תוצאות הניתוח.

לסיכום, במאמר זה מדווח על 383 חולים שעברו במוסדנו בין השנים 1991-2007 השתלה מחדש או שיחזור כלי הדם בעקבות קטיעה חדה בגף העליון.

שייקה בנדיקט, אמיר אורון, יפתח בר, גבריאל אגר

המח' לאורתופדיה א', מרכז רפואי אסף הרופא, צריפין

אוסטאוכונדריטיס דיסקאנס (אכ"ד)1 של הברך מאובחן בתדירות גדלה והולכת בקרב צעירים ומבוגרים צעירים, העלייה בשכיחות התופעה נגרמת, לפחות בחלקה, על רקע העלייה במספר המשתתפים בפעילויות ספורט באוכלוסיות אלו. למרות ההשערות הרבות, הסיבה לאכ"ד עדיין איננה ידועה. איבחון מוקדם חשוב ביותר. בעוד שאכ"ד של מבוגרים מאופיין בחוסר יציבות של הנגע, הרי שאכ"ד של צעירים מאופיין ביציבות, ולחולים עם משטח מיפרק שאינו פגוע יש סיכוי גדול להחלים לאחר טיפול שמרני, על-ידי הפסקת הפעילות הגופנית המאומצת. ערכו של טיפול משלים, כגון מניעת תנועה, נשיאת משקל מופחתת על הגף הפגוע ומחוכים המסייעים בהסרת משקל מהברך הפגועה, טרם הוכח. בחולים שטרם הגיעו לבשלות גרמית, עם נגע יציב שלא החלים בטיפול שמרני,  מבוצעים קידוחים מקומיים לצורך עידוד ההחלמה, עוד בטרם התקדם הנגע. בשלב מתקדם יותר של המחלה נדרשת התערבות נמרצת (אגרסיבית) עם סיכויי הצלחה פחותים. תהודה מגנטית (MRI) עשויה לנבא מראש את פוטנציאל הריפוי של הנגע. רוב המבוגרים עם אכ"ד ורוב הצעירים עם אכ"ד לא יציבים מטופלים על-ידי קיבוע בניתוח. נגעים לא יציבים רבים מחלימים לאחר ייצובם, אך הפרוגנוזה ארוכת-הטווח אינה ברורה. קשה מאוד לקבע חזרה למקומם גופים חופשיים המרחפים זמן ארוך בחלל הברך, וסיכויי ההחלמה של חולים אלה נמוכים ביותר. תוצאות כריתת נגעים גדולים מאזורי סחוס נושאי משקל אינן טובות, ואמצעי השיקום השונים של פגיעות סחוס ממוקדות לוקים עדיין בחסר.

______________________________

1 אכ"ד – אוסטאוכונדריטיס דיסקאנס